פסק-דין בתיק ת"א 52096-01-11

1.         בפני תביעה לפיצויים על פי חוק איסור לשון הרע  התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"). בסיכומיו עתר התובע גם לסעד של פרסום מודעת התנצלות ואולם סעד זה לא נתבע כלל בכתב התביעה, אשר הוגשה כתביעה כספית- נזיקית בלבד, בסכום של 100,000 ש"ח.

בהתאם להסכמת הצדדים מיום 28.11.11 נקבע כי פס"ד זה יינתן על בסיס סיכומים ומסמכים שיגישו הצדדים, ללא צורך בשמיעת ראיות והגשת תצהירים.

המדובר בכתבה שפורסמה בשבועון אותו מוציאה לאור הנתבעת 1 ואשר הנתבע 2 הינו עורכו והנתבע 3 הינו כתב הכתבה.

נוסח הכתב היה כדלקמן:

" הסייעות בטובא יוחזרו לעבודה

לאחרונה פוטרו מספר סייעות בכפר טובא על ידי מנהל מחלקת החינוך בכפר. הסייעות עתרו לבית המשפט, בנימוק כי הפיטורים נבעו משיקולים אישיים. לטענתן, מבחני הקבלה שנעשו לסייעות גילו שהן לא מתאימות לתפקיד ובמקומן התקבלו קרובי משפחה של מנהל מחלקת החינוך . הסייעות לא ויתרו ושכרו את שירותיו של עו"ד הייב מואייד. הוא ביקש שמחלקת החינוך תציג לו את מסמכי המבחנים ונתקל בסירוב. לכן פנה עו"ד הייב לבית המשפט בנצרת בבית הדין לעבודה ושם הוחלט שכל המסמכים יועברו לידיו. בעקבות העתירה, קבע בית המשפט כי המבחנים נעשו בצורה לא כשרה והורה להחזיר את הסייעות המפוטרות לעבודתן".

התובע שימש במועדים הרלוונטיים לתביעה, כמנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית טובא.

2.         לטענת התובע, לא היה כל אמת בכתבה ומצב הדברים האמיתי היה כזה שעל פי הוראת ראש המועצה, עברו הסייעות העובדות בגני הילדים, אבחון על ידי גוף חוקר חיצוני. ארבע סייעות אשר קיבלו ציון נמוך באבחון, זומנו לשימוע על מנת להחליט האם לפטרן.

            לטענת התובע, במהלך השימוע היו הסייעות, מיוצגות. בא כוחן דרש לקבל מסמכים המפרטים את תוצאות המבחנים והשווה את התוצאות של אותן סייעות לתוצאות סייעות אחרות. בין היתר הזכיר בא כח הסייעות, במהלך השימוע, את העובדה כי לא הייתה כוונה לפטר את אחייניותיו של מנהל מחלקת החינוך, וזאת על מנת להצביע על כן שהתהליך לא התנהל כדין.

            לטענת התובע, בפועל הסייעות לא פוטרו ולא פנו לבית הדין. התובע הוסיף כי לא נטען כלל על ידי הסייעות, כי הן פוטרו,או כאילו במקומן מונו קרובות משפחתו של התובע. התובע טען כי המדובר בהשמצה גורפת אשר הטילה עליו אשמה ופגעה בשמו הטוב. התובע צירף מכתב רשמי מהמועצה המקומית על פיו משנת 2006 ועד מועד המכתב (3 חודשים לאחר פרסום הכתבה), לא פוטרה אף סייעת מעבודתה במועצה.

3.         לטענת הנתבעים, המדובר בכתבה משנית ושולית אשר התייחסה ללחצים שהופעלו על מנת לפטר מספר סייעות. הנתבעים צירפו את פרוטוקולי השימוע שנערך לסייעות וטענו כי אין המדובר בלשון הרע, שכן אין בכתבה כל מילת גנאי כלפי התובע והמדובר בתיאור "מאחורי הקלעים" של מחלקת החינוך במועצה.

            הנתבעים הדגישו, כי הרגשתו הסובייקטיבית של הנתבע אינה רלוונטית וכי המבחן לשאלה האם המדובר בלשון הרע, הינו אובייקטיבי. 

            כן טענו הנתבעים להגנות הקבועות בחוק כדלקמן: הגנת אמת בפרסום- לטענת הנתבעים הדברים שפורסמו וכפי שהובנו על ידי הקורא הסביר, היו אמת. לטענת הנתבעים עורך הכתבה ערך תחקיר ועל סמך מסמכים שונים שקיבל, פרסם את הכתבה. הנתבעים הדגישו כי היתה כוונה לפטר את הסייעות ולפיכך נערכו לסייעות מבחנים על ידי גוף חוקר שהתגלה כגוף שאינו מוסמך. 4 סייעות זומנו לישיבה בה עלה עניין פיטוריהן ורק לאחר שבא כוחן ביקש לקבל את מסמכי הבדיקה ולאחר השימוע, בוטלה ההחלטה לפטרן. לפיכך נטען כי הכתבה תיארה את המצב האמיתי על פיו 4 סייעות, אוימו כי יפוטרו.

            עוד טענו הנתבעים להגנת תום לב, הן על פי סעיף 15 (2) לחוק והן על פי סעיף 15 (4) לחוק. לטענתם היתה עליהם חובה חוקית, מוסרית, או חברתית, לבצע את הפרסום והם האמינו שהאמור בכתבה אמת.

            עוד ציינו הנתבעים כי המדובר בהבעת דעה בתום לב וכי לצורך הגנה זו (הקבועה בסעיף 15(4) לחוק), אין צורך שיהיה בפרסום אמת. לטענת הנתבעים, המדובר באיש ציבור והדעה שהובעה בכתבה התייחסה לעובדות שהיו בפניהם ואשר היה בינהן לבין הדעה  שהובעה, קשר הגיוני סביר. הנתבעים טענו כי עומדת לזכותם חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16 א' לחוק.

            לעניין הנזקים הנתבעים- טענו הנתבעים כי התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק ובפועל המשיך בעבודתו וגם כיום הינו משמש באותו תפקיד , כמנהל מחלקת החינוך במועצה.

דיון :

4.         מעשה של פרסום "לשון הרע" מהווה עוולה אזרחית בהתקיים 2 יסודות: פרסום ולשון הרע. אין ספק כי כתבה המפורסמת בשבועון מהווה "פרסום". השאלה המונחת לפתחי הינה, האם מדובר בדברים המהווים "לשון הרע" כהגדרתם בחוק ובמידה שכך הדבר, האם עומדות לנתבעים ההגנות הקבועות בחוק.

על פי סעיף 1 לחוק- "לשון הרע" הינו דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בפני הרבים או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או ללעג, או דבר שעלול לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו, או דברים העלולים לפגוע באדם, במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. המדובר במבחן אובייקטיבי- מה היא המשמעות של הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר והרגיל. אין חשיבות לשאלה הסובייקטיבית מה הייתה כוונת המפרסם מחד, או הבנת הנתבע בפועל מאידך (ראה דברי השופט מלץ בע"א 740/86 תומרקין נ. העצני פ"ד מ"ג (2) 333 וכן ע"א 466/86 שאהה נ. הארכיגמון דרדריאן פ"ד ל"ט (4) 734: